האבל האישי הוא אינטימי, פרטי, לעיתים בודד. האבל הקולקטיבי, לעומתו, הוא חוויה משותפת. כשאנו מתאבלים יחד, הכאב האישי שלנו מקבל הכרה, לגיטימציה, ומעל הכל – הוא אינו נותר בגבולות העצמי.

בעולם העסקי המודרני, מנהלים רבים נוטים להשתמש בטקטיקה של יצירת תחושת דחיפות מלאכותית (False Sense of Urgency) כדי לעודד פרודוקטיביות ותפוקה מוגברת. אך האם זה באמת עובד? בטווח הקצר, הטקטיקה

בעולם שבו אהבה נתפסת לעיתים כדבר שעומד מעל לכל, עדיין קיימים מצבים בהם הגבולות האתיים והמקצועיים חייבים לעמוד מעל לרגשות הלב. אחד המקרים המורכבים ביותר הוא כאשר נוצרת משיכה רומנטית

בעבודתי הקלינית, אני נתקלת שוב ושוב בתובנה מרתקת: מאחורי רבים מהקשיים הנפשיים שאנשים מתמודדים איתם – חרדה, דיכאון, מחשבות טורדניות, כאבים כרוניים ותסמיני טראומה – מסתתר לעיתים קרובות אבל לא

כאשר אנחנו חווים כאב פיזי מתמשך,אנחנו סובלים ומחפשים פתרון הולם לרוב הפתרון פיזי. אולם היום גדלה ההבנה כי שילוב בן האספקט הריגשי לטיפול הפיזיולוגי יכול להוות כלי משמעותי בהתמודדות עם

הטיפול באמנות פותח צוהר ייחודי לעולם הפנימי שלנו, מקום בו לעתים המילים אינן מספיקות או אינן מצליחות לבטא את עומק החוויה הרגשית. זוהי דרך רבת עוצמה המאפשרת לנו לתת ביטוי