האבל האישי הוא אינטימי, פרטי, לעיתים בודד. האבל הקולקטיבי, לעומתו, הוא חוויה משותפת. כשאנו מתאבלים יחד, הכאב האישי שלנו מקבל הכרה, לגיטימציה, ומעל הכל – הוא אינו נותר בגבולות העצמי. ברגעי האבל המשותף, אנו מגלים שהדמעות שלנו אינן בודדות, שהכאב שלנו מהדהד בלבבות רבים אחרים.
אירועים קשים וטראומטיים ברמה הלאומית או הקהילתית יוצרים מרחב שבו הפרט מתחבר לרגשות הקולקטיביים. דרך החיבור הזה, מתאפשר לנו להרגיש את הכאב האישי שלנו במלואו, כשאנו נתמכים על ידי ידיעה שאיננו לבד. גם מעגלים רחוקים, שאינם משפחה וחברים כואבים גם אם בדרך אחרת ושונה.
בתוך האבל הקולקטיבי טמונה הזדמנות נדירה – ההזדמנות לחדד את הערכים שלנו כחברה. כשאנו מתאבלים יחד, אנו גם שואלים יחד את השאלות הגדולות: מה חשוב לנו באמת? מה המשמעות של חיינו המשותפים? איך אנחנו רוצים להנציח ולהמשיך?
הדרך שבה אנו בוחרים להנציח אובדן קולקטיבי אינה רק אקט של זיכרון, אלא מתווה דרך לעתיד. היא מסמנת את הערכים שמהם אנו בוחרים לצמוח, ואת המסלול שאנו מתווים לא רק כפרטים אלא כקהילה שלמה. כך, האבל הופך ממקור של כאב למקור של צמיחה משותפת.
אני יכולה רק לקוות שלצד הכאב העמוק שכולנו חשים בעקבות האירועים האחרונים, ומול קשת הרגשות המורכבת שכל אחד ואחת מאיתנו חווים, נצליח למצוא את החיבור העמוק לקהילה. שנזכור כי האבל הקולקטיבי מאפשר לנו להרגיש פחות לבד, להתחבר מחדש לערכים המשותפים שלנו, ואולי אף למצוא משמעות חדשה בחיים שממשיכים למרות הכל. האבל הקולקטיבי צריך להיות נורת מחשבה עבורינו – הקהילה שבוחרת לכאוב להתחבר ולא להתנתק מרגעי השבר אלא לתת להם מקום בלב ובסיפור המשותף שלנו כחברה.
